גמרא
פירוש
אהַדִּין עִמָּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אלמנה לכהן גדול
{רי״ף יבמות כא:} {שמעתא דמכירת נכסי האשה או נכסי הבעל} כתוב בספר המאור: מכרו שניהם לפרנסה, פי׳, כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אע״פ שמכרו לצורך פרנסת עצמן וכו׳, ואף על פי שכתב הרי״ף ז״ל, לא אפשיטא דנעביד בה מעשה, אנן כתבינן מאי דחזינן לפום סוגיא דגמרא. אמר הכותב: רבינו ז״ל הוא החרש והמסגר (מלכים ב כ״ד:י״ד-ט״ז, ירמיהו כ״ט:ב׳), סגר ואין פותח ופתח ואין סוגר (ישעיהו כ״ב:כ״ב). דהך מימרא דרשב״ג דאמר, הבעל מוציא מה שמכר הוא עצמו, דאלמא אין כאן מכר כלל אלא בטל הוא מעיקרו, ודאי לית ליה פתרי למיפסק בה הלכתא. דמכירת הבעל בשום שהכניס לה מביתו, למה תבטל. בשלמא בשום שהכניסה לו מבית אביה, אף על פי שאחריותו עליו, כיון שהדין עמה לומר, כלי אני נוטלת, הדין עמה לבטל מכירתו מעכשיו משום שמא תכסיף, והטעם משום שבח בית אביה. אבל שום שהכניס לה, דהיינו שדה או מטלטלין שכתב לה אפותיקי לאחריות נדוניתה, למה מכרו בטל. והלא אמרו, גובה משאר נכסים. ואם תאמר, כשכתבן לה אפותיקי מפורש, כלומר, לא יהא לך פרעון לנדוניתך אלא מזו, הא לא משמע הכי, אלא דומיא דמכנסת שום קתני. כשם שהמכנסת שום שאחריותו עליו לא ימכור, כך המכניס שום, אפילו היה אחריותו עליו, לא ימכור. ועוד, שאפילו באפותיקי מפורש המכר קיים עד שתבא לגבות כתובתה ממנו. דכיון שהוא יכול לסלקה בדמים, הרי דינו בזה שוה לאפותיקי סתם. ולא מצינו לדברי חכמים שיפה כחה של אשה מפני שאין דרכה לחזר על בתי דינין אלא בנכסיה, אבל לא בנכסי בעלה. ואילו עשה שדהו אפותיקי מפורש לבעל חוב, המכר קיים עד שיבא לגבות חובו, ואין חוששין שמא תכסיף, כענין ששנינו (בבא בתרא קל״ו.), מכר האב מכורין עד שימות. ובודאי שנחלקו בירושלמי במס׳ שביעית (ירושלמי שביעית י׳:א׳) בכך: המשעבד שדה לאשתו והלך ומכרה, אם רצתה לגבות ממנו ומשאר נכסים גובה. רבי אילא הורי, ר׳ אלעזר כהן תניא המשעבד וכו׳. מתניתא בשאמר לה, יהא לך פרעון מזה, אבל אם אמר לה, לא יהא לך פרעון אלא מזו, אינו גובה אלא ממנה. המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה, רבי אחא אומר, מכורה לשעה, ר׳ יוסי אומר, אינה מכורה לשעה. חיליה דר׳ יוסי מן הדא. שור מצוי להבריח, שדה אינה מצויה להבריח. הגע עצמך שהיתה מכורה לבעל זרוע. אמר ר׳ בון, אבוה דרבי מתניה: מצויין הן בעלי זרוע ליפול. תני: הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולב״ח בחובו, מכרה, הרי זו מכורה, והלוקח יחוש לעצמו. מתני׳ בשאמר, יהא לך פירעון מזו. מה פליגין. בשאמר, לא יהא לך פרעון אלא מזו. ע״כ גרסת ירושלמית1. ואנן, כיון שאין בידינו הלכות קצובות במחלקתן של בני ארץ ישראל, הדין עלינו לומר שהיא מכורה לשעה. ועוד, דהא חזינן2 סוגיין בכולא בבא מציעא (בבלי ב״מ ט״ו:) ובשאר דוכתי בגמרין, דריהטא דכולהו משמע בלוקח שדה שהיא אפותיקי מפורש לאחר3 שמקחו מקח וממכרו ממכר ואינו בטל מיד, כרבי אחא ירושלמי.4 מעתה, אף במפורש בכתובה המכר קיים לשעה, דלרבנן אשה כאיש. וא״ת, והלא גבי יבמה אמרו (כתובות פ״ב.), בין חלק ואח״כ יבם בין יבם ואח״כ חלק לא עשה ולא כלום, והיינו משום שהן אחראין לכתובתה ולא שאר נכסיו, שאני התם, דכיון שמת בעלה, כאילו נתנה כתובה לגבות וממנה האח זוכה, והרי הן כנכסי צ״ב שלה שאנו מודים בהם שהמקח בטל בהן מיד. וכיון שהדין מתגלגל בכל הדברים שהמכר קיים בנכסי הבעל עד שתבא לגבות כתובתה מהם, והרי בעל המאור ז״ל מודה כן, ואני עתיד לפרש שאין להפריש בין מטלטלין לקרקעות, א״כ למה אמרו כאן הבעל מוציא מיד הלקוחות והמכר בטל מיד. אלא הדברים מוכיחין שחלוקין עליו חביריו על רשב״ג והוא הוא דאזיל לטעמיה, דאמר, לאשה בכתובתה אינה גובה משאר נכסים, כדתניא בפרק השולח (גיטין מ״א.). וכיון שיפה כחה בכך, אף מיד המקח בטל בו, כדאתמר בירושלמי (ירושלמי יבמות ז׳:א׳): אינה מכורה אפילו לשעה, שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין. ובעל המאור עצמו מודה מקצת הטענה, לומר דרשב״ג כטעמיה. וכיון דהתם לא קי״ל כותיה, הכא נמי לא קי״ל כותיה. אלא מיהו רישא דברייתא סייעתא לרב יהודה משום שבח בית אביה, והלכתא היא. אבל סיפא לא קים5 לן כותיה. והיינו נמי דאמר ליה רבא לרב נחמן, והא תניא כותיה דרבי אמי, דאלמא, חוששין היו בזו הברייתא שלא תהא כולה דברי יחיד, לרשב״ג ולא לרבנן. ואין כאן ספק. אלא שאני אומר שפי׳ שום שהכניס לה, כגון שהכניסה לו ממון בנדוניא ושמו שדה שלו כנגד אותו ממון, וכתב לה אותו שדה שיהא לה במקום השום, וקבל אחריות אותו שדה על כל נכסיו. בזה אמרו, אף על פי שלא הוחזק לבני משפחתה, הרי הוא כאילו הכניסתו לו ויש בו משום שבח בית אביה והדין עמה ליטול אותו. לפיכך, מכרו בטל מעכשיו. ומה שחלק בעה״מ ז״ל בין מקרקעי למטלטלי משום שאמרו בירושלמי (ירושלמי כתובות ו׳:ג׳), שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה, תמהני עליו. והרי אותו השום שהוזכר שם, נכסי צאן ברזל שהביאה עמה הם. והוא עצמו ז״ל מודה בקרקע של נכסי צאן ברזל שהכניסה לו שהמקח בטל מיד. אלא ודאי בירושלמי בשום של מטלטלין פירשו, ואצ״ל בשל קרקע. דהתם מדרב יהודה נפקא, שכיון שהדין עמה משום שבח בית אביה, לא כל הימנו למכור, ואם מכר, בטל המכר מיד. אבל משום של מטלטלין שהן עתידין לבלות והיא גובה כתובה מן הקרקע, למה לא ימכור. לפיכך שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות אותן ולפחות חומש, מפני שהיא נהנית בתשמישן משום שבח בית אביה. וזה שכתב בעל המאור ז״ל בהא דתניא בפרק השולח (גיטין מ״א.) בעושה שדהו אפותיקי לאשה, דבכל אפותיקי נשנית אותה ברייתא, שבוש הוא. דליתא ודאי אלא באפותיקי סתם בלבד. שאילו באפותיקי מפורש, בין ב״ח בין כתובת אשה אינן גובין משאר נכסים, כדתניא אידך התם (גיטין מ״א.) בשטפה נהר. וכיון דאפילו שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים, כ״ש במכרה לאחר, דאיתא בעולם, שאינו גובה אלא ממנו. והכי אמרי׳ בפרק הגוזל (בבא קמא צ״ו.) ובפרק שנים אוחזין (בבא מציעא ט״ו:), דאי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לב״ח בזוזי מאפותיקי מפורש, וכך אמרו ביתומים בפרק המקבל (בבא מציעא ק״י:). וכ״ש שאינו נדחה אצל בני חורין. וכן מה שאמרו בירושלמי (ירושלמי יבמות ז׳:א׳), והלוקח יחוש לעצמו, באפותיקי סתם הוא, כמו שמפורש במסכת שביעית (ירושלמי שביעית י׳:א׳) בירושלמי שכבר כתבנו למעלה. וכן פי׳ רבינו הגדול ז״ל בתשובותיו. ומה שאמר רשב״ג, אשה אינה גובה משאר נכסים, ליפות כחה. לומר שאינה צריכה לחזר אחר שאר נכסים, אלא, רוצה, גובה ממנו, רוצה, גובה משאר נכסים. והכי תניא בתוספתא במס׳ כתובות (תוספתא כתובות י״ב:ו׳). ושוב כתב: והרי״ף ז״ל כתב בפרק חזקת הבתים, למעוטי מאי, אילימא למעוטי שאר נכסים דידה, שהן נכסי צאן ברזל, וזה הפי׳ לא נראה לנו, שכיון שהזכירו באותן שלש שדות, אחת שהכניס לה שום משלו, זהו נכסי צאן ברזל, שכתב אחריות השום על השדה. זו אינה קושיא לדברי רבינו ז״ל. שהרי אין באותן שלש שדות נכסי צאן ברזל עצמן, אלא אחת שכתב לה בכתובתה, ואחת שיחד לה לגבות ממנה כתובה, דהיינו אפותיקי למנה ומאתים, ואחת שדה שלו שהכניס לה כנגד השום שקבל עליו מנכסי נדוניא. ואף על פי שמתחלה לא כתבן לה אלא כדי שתהא דעתה סומכת עליהן, אפ״ה אם לא חתמה לו הוי׳ לה איבה. ומש״ה אקשינן: למעוטי מאי. אילימא למעוטי שאר נכסים דידה, דהיינו נכסי צאן ברזל, שקבל אחריותם בשומא על כל נכסיו, כ״ש דהויא לה איבה. שכיון שאם פחתו פחתו לו וגובה משאר נכסים שלו ואינן נכתבים לה בעצמן, אף על פי שאם באת לגבות כתובתה הדין עמה ליטלן, אי מעכבא עליה מצי אמר לה, עיניך נתת בגרושין ובמיתה. ובודאי דכ״ש בשאר נכסים דידה6, שאין לה עליהם אלא שעבוד סתם, שיכולה לומר, נחת רוח עשיתי לו. אלא הא דאקשי׳ נכסים דידה, דלאוקומה למתני׳ מהדרינן, ומתני׳ נכסי אשתו קתני. וכבר הוצרכו המפרשים להיות נדחקים בזה. ועוד, דהנה פשיטא דמציא למימר7, נחת רוח עשיתי לבעלי, ולא עלה על דעת דלמעוטי אותן נכסים קאמרינן. וכך גרסתו של ר״ח ושל רבינו יוסף הלוי ן׳ מיגאש ז״ל, ומעתה, אין נסחאותיו של בעל המאור פוגמות עלינו כלום. ומה שכתב עוד בנכסי מלוג, ואם לקח מן האיש בלבד או מן האשה בלבד מקחו בטל מיד, אין הלשון מכוון. ואיני יודע אם אומר עליו שהוא משובש. שודאי אם לקח מן האיש לא עשה כלום. ואם לקח מן האשה מקחו בטובת הנאה, שאם מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואם מת הוא זכו הלקוחות. שלא אמרו בתקנת אושא אלא, האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא. הא מת הוא, זכה לוקח במקחו. והכי אמרי׳ בהדיא בפרק החובל (בבא קמא פ״ט.): וליטעמיך, דאיתא לתקנת אושא, נהי דלא מציא לזבוני לגמרי, לזבנינהו בטובת הנאה וליתיב ליה. אלמא, אם מת בעל, מקחו של לוקח קיים. ואתמר בירושלמי בפרק הכותב (ירושלמי כתובות ט׳:א׳): ר׳ הלל בר פזי בעא קומי ר׳ יוסי: מכר הוא ומתה היא. אמר ליה: מכרו בטל. לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו. מכרה היא ומת הוא. אמר ליה: מכרה קיים. לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.הערות
1 נראה דצ״ל: ירושלמי
2 בדפ״ר: חזינא
3 נראה דיש למחוק תיבה זו
4 נראה דצ״ל: דירושלמי
5 נראה דצ״ל: קיימא
6 נראה דצ״ל: דידיה
7 נראה דצ״ל: למימר בהם
הערות
Gemara
Peirush